מצבם העגום של הבלוגים בישראל

בכל פעם שאני עומד לפרסם רשומה ארוכה ומורכבת מהרגיל, יש לי חשש מנשירת מתעדכנים. לצערי זה מה שקרה גם השבוע.
הבלוג ספג מכה קשה ואיבד 10% ממספר המתעדכנים שלו בעקבות הרשומה האחרונה - 10 סיבות לא לעבוד. לפי הסטטיסטיקות מתברר שהרשומה הזאת לא עניינה הרבה אנשים, כי ביקרו בה פחות מהרגיל.

מדובר ברשומה שהשקעתי בה הרבה יותר מרשומות אחרות, והשאלה היא - מה הסיבה שככל שהרשומה מושקעת יותר, כך היא סובלת מפחות התעניינות וגורמת לנשירה של מתעדכנים?
הסיבה היא האורך. אני מודה שגם אני לא אוהב רשומות ארוכות מדי, ותמיד מנסה לקצר. אבל לפעמים אין ברירה ואי אפשר לקצר.


מה הסיבות הנוספות האפשריות לנשירת מתעדכנים?
1) לא מעוניינים לשמוע יותר על הבלוג הזה. אכן, החסרון של הבלוג הזה הוא היותו כללי. אבל זה גם היתרון שלו - אין לדעת במה יעסקו הרשומות הבאות, אפילו אני לא תמיד יודע.

2) שיכחה. מי שנרשם לבלוג הזה בעקבות רשומה מסוימת שכח מזה, וכשהגיע העדכון הוא גילה רשומה שלא מעניינת אותו ולא זכר למה הוא נרשם מלכתחילה, לכן ביטל את העדכון.

3) יכול להיות שבטעות לחצו על ביטול עדכון.

4) יתכן שמישהו נרשם לעדכון ב-RSS וביטל את העדכון הרגיל.

בכל מקרה, אני מאמין שרוב הנושרים הם חדשים בתחום הבלוגים, כאלה שעדיין לא מבינים ולא מודעים למה שהם קוראים ועושים.


מי הוא קורא הבלוגים האולטימטיבי?

שיהיה בעל בלוג – בעלי בלוגים מתמצאים יותר בתחום, קוראים בלוגים באופן קבוע, ויודעים להעריך את רמת ההשקעה. בעל בלוג יודע מה זה בלוג. רוב הגולשים לא ממש יודעים מה זה בלוג, או שחושבים שבלוג זה יומן אישי של פקאצות בגיל 16.

שידפדף לאחור כשהוא נתקל בבלוג חדש. בלוג הוא לא רק הרשומה האחרונה שפורסמה. אחד הדברים המצערים בבלוג הוא שרשומות עבר נחשבות למתות. רוב הרשומות שלי רלוונטיות לכל זמן.

שיחפש בלוגים חדשים, לא רק את ה-4 בלוגים הקבועים שלו. כל יום נולדים בלוגים חדשים.

שלא יחכה רק להמלצה – יש קוראים שיוצאים לסיור בחוץ רק בעקבות המלצה של אחד הבלוגים שלהם.

שיתעדכן מ-RSS - כי עדכון ב-RSS נוח יותר ומתאים למי שלוקח את הנושא ברצינות.

שירשם לעדכונים

שיגיב

כמה כאלה יש? מעט מאוד.
תחום הבלוגים בישראל נמצא עדיין בחיתוליו, ואנחנו מפגרים בכמה דורות אחרי ארה"ב. הגולש הישראלי הממוצע כלל לא מבקר בבלוגים – הוא עסוק בקריאת דואר אלקטרוני, אתרי חדשות ושהייה בפייסבוק.
פייסבוק בכלל הפכה ללהיט בקרב הישראלים. מספר הישראלים שם גדל מאוד בשנים האחרונות, ולעומת זאת הבלוגים נותרו שוממים.
לפי סקר של נטוויזן מ-2006, רק 5% מהישראלים מבקרים בקביעות בבלוגים. וכמה מהם כותבים? כנראה הרבה פחות מזה.

בארה"ב הבלוגים הם חלק חשוב, משפיע ובלתי נפרד מהאינטרנט, ויש בלוגים שנחשבים יותר מכתבי עת. רק בארץ ישראל אף אחד לא קורא בלוגים, ויש להם תדמית שלילית של יומן אישי לנערות בגיל 16.

מסתבר שאנחנו, כותבי וקוראי הבלוגים בישראל - מהווים מיעוט זעום.
האם יתכן שבעתיד המצב ישתנה? כן, אולי רק אם יקומו כאן כמה בלוגים איכותיים במיוחד שיתמחו בתחומם ויתחרו באתרי החדשות וכתבי העת, והתדמית השלילית תוסר.

10 סיבות לא לעבוד לעולם

סטיב פבלינה בן ה-38 הוא איש חכם, ואחד מהבלוגרים המובילים (והמתעשרים) בעולם. הבלוג המצליח שלו עוסק בהתפתחות אישית ונוסד ב-2004.

אם תרצו להגיב לרשומות שלו - תגלו שלרוב הן סגורות לתגובות. בדיוק לשם כך הוא הקים 17 פורומים שבהם הקוראים דנים בתוכן הרשומות, ובכל תחומי ההתפתחות האישית.
כיום השם "סטיב פבלינה" הוא תעשייה שלמה, שחוץ מאתר האינטרנט כוללת ספרים, מוצרים והרצאות. האיש מהווה מודל לחיקוי עבור הרבה אנשים.

אחת מהרשומות הפופולריות ביותר בבלוג של סטיב פבלינה היא: "10 סיבות מדוע לא כדאי לכם לעבוד לעולם", שנכתבה לפני 3 שנים.
ברשומה הזאת פבלינה מבקר בציניות את העובדים השכירים. מדובר ברשומה מעולה, כי היא כוללת דברים שמצד אחד מנוגדים לדעות הרווחות שלנו על עבודה, ומצד שני הם נכונים ביותר.

אני מציג כאן את הרעיונות של פבלינה, בתוספת פרשנות שלי.
הציטוטים של פבלינה מודגשים בכחול.

פבלינה מתחיל באנקדוטה מחייו האישיים, שמשמשת כמבוא לרשומה שכולה ניפוץ מיתוסים על עבודה. הוא מספר איך אמר בצחוק לזוגתו: “עכשיו שהילדים לא בבית, את לא חושבת שהגיע הזמן שתמצאי עבודה?”
והיא עונה לו בחיוך: “וואו. אני מובטלת כבר המון זמן. זה מוזר... אני אוהבת את זה!"
אגב, גם לזוגתו של סטיב יש בלוג דומה ופורום שבו דנים ברשומות שלה.

פבלינה מציין שהוא וזוגתו לא עובדים כשכירים משנות ה-90, ומוסיף:
"זה משעשע שכאשר אנשים מגיעים לגיל מסוים, כמו לאחר סיום התואר, הם מניחים שהגיע הזמן לצאת ולמצוא עבודה. אבל כמו הרבה דברים שההמונים עושים, העובדה שכולם עושים את זה - לא אומרת שזה רעיון טוב."




ואלה 10 הסיבות לא לעבוד, שהוא מציין. הוא פותח בכלל הראשי והחשוב ביותר - הקשר בין השכר לעבודה:
1. הכנסה להדיוטות
"מציאת עבודה ומכירת זמנכם עבור כסף, היא הדרך הטיפשית ביותר להשיג הכנסה. והסיבה לכך היא שמשלמים לכם רק כאשר אתם עובדים."
הוא טוען ששטיפת מוח גרמה לנו לחשוב שזה הגיוני וחכם להרוויח כסף רק כשאנחנו עובדים.
"האם אי פעם חשבתם על כך שיהיה טוב יותר להרוויח כסף גם כשאתם לא עובדים? מי לימד אתכם שאפשר להרוויח כסף רק כשעובדים, מועסקים אחרים שעברו שטיפת מוח דומה?"

"אתם לא חושבים שחייכם היו קלים בהרבה אם הייתם מרוויחים כסף גם כשאתם אוכלים, ישנים ומשחקים עם הילדים? למה לא להרוויח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע? למה לא להרוויח כסף בלי קשר אם אתם עובדים או לא?"

"למי אכפת כמה שעות אתם עובדים? רוב האנשים לא יבחינו אם אתם עובדים 6 שעות בשבוע, או 60. אבל אם יהיה לכם משהו בעל ערך להציע, אנשים יהיו מוכנים לשלם עליו. הם לא משלמים על הזמן שהשקעתם, אלא רק על הערך שבו הם מעוניינים."

"אנשים שהם לא הדיוטות, מבינים בסופו של דבר שמכירת הזמן תמורת כסף הוא מעשה מטומטם לגמרי, וחייבת להיות דרך טובה יותר להרוויח. וכמובן שיש דרך כזאת. המפתח הוא להפריד את הערך מהזמן."

"אנשים חכמים בונים מערכות שמייצרות הכנסה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, בעיקר הכנסה פסיבית. המערכת (עסק, אתר באינטרנט, השקעה בנכסים וכו`) מעבירה את הערך באופן מתמשך לאנשים ומייצרת מזה הכנסה, גם אם משגיחים ועוקבים אחריה, וגם אם לא."
"מהרגע שהמערכת עובדת ומייצרת הכנסה, אפשר לנצל את הזמן כדי להגדיל את ההכנסה (על ידי שיפור המערכת או יצירת מערכות חדשות), במקום לשמור על ההכנסה בקושי (כמו ששכירים עושים)."

פבלינה מביא את האתר שלו כדוגמא. הוא מציין שהאתר מניב לו 40 אלף דולר בחודש (בשנת 2006, היום זה בטח יותר), ושלא מדובר בהכנסה היחידה שלו. הוא כותב כל רשומה רק פעם אחת, אבל אנשים יכולים להמשיך ולשאוב ערך מהרשומות כל הזמן.
כל עוד המערכת ממשיכה להעביר ערך לאחרים, היא מייצרת הכנסה בין אם הוא עובד או לא.


ואני אוסיף - ככל שהשכר תלוי יותר בשעות העבודה, כך הוא בדרך כלל פחות משתלם. ככל שהשכר קשור בערך שנוצר מהעבודה, התמורה תהיה משתלמת יותר.
השכיר מוכר את שעות עבודתו תמורת שכר לשעה. התוצאה:
1) הוא לא מקבל שכר שמייצג את הערך שיצר בעבודה שלו, אלא פחות (כי אין קשר בין הערך לשכר).
2) אם המוצר ממשיך להעביר ערך לאחרים - השכיר לא יהנה מההכנסה, אלא זה ששכר אותו. כי המוצר לא שייך לשכיר.

לדוגמא - קבלן ששכר עובדים שיבנו לו בית - העובדים בנו את הבית וקיבלו שכר לשעה, וכשסיימו לבנות - הפסיקו לקבל שכר. אבל הקבלן משכיר את הבית לאחרים והם משלמים לו על כך. הוא ממשיך להנות מהערך שהבית נותן, ואילו מי שבנו את הבית - לא.


2. נסיון מוגבל
פבלינה מתייחס לעוד מיתוס ידוע על עולם העבודה - צבירת נסיון. רוב האנשים סבורים שחשוב לעבוד כדי לצבור נסיון. פבלינה טוען שגם מהחיים צוברים נסיון, שעולה על הנסיון המוגבל שצוברים מתפקיד כלשהו במסגרת עבודה.
"הבעיה בצבירת נסיון מעבודה, היא שבדרך כלל אתה פשוט חוזר על אותו הנסיון שוב ושוב. בהתחלה אתה לומד הרבה, אבל אחר כך מפסיק. בעקבות כך אתה נאלץ לפספס התנסויות בעלות ערך רב יותר."
פבלינה שואל מה יקרה אם הנסיון שצוברים בעבודה יהפוך למיושן, כמה הוא יהיה שווה עוד 20-30 שנים? האם בכלל העבודה תהיה קיימת עד אז?

תוספת שלי - אכן, מי שבוחר במסלול העבודה כשכיר מקצועי, זוכה לנסיון מוגבל מאוד - שמצד אחד הוא חיוני להמשך ה"קריירה כשכיר" (שיוכל לרשום את זה בקורות החיים שלו), ומצד שני עלול להפוך למיושן תוך כמה שנים, ואז כל ההשקעה יורדת לטמיון. מאוד לא נבון להסתמך על נסיון צר כל כך.
מי שעובד כשכיר בתפקיד כללי כמו בתפקידי מזכירות או שירות לקוחות - אמנם צובר נסיון שלא ילך לאיבוד בעתיד, אבל משכורתו תהיה נמוכה.


3. ביות לכל החיים
פבלינה רואה בעובדים השכירים לא פחות מחיות מחמד מבויתות: "מציאת עבודה היא כמו הרשמה לתוכנית ביות אנושית. אתה לומד איך להיות חיית מחמד טובה."
"הסתכל סביבך. מה אתה רואה? האם זאת סביבה של אדם חופשי? זה לא נראה לך כמו כלוב לחיות שלא מודעות לכך שהן חיות?"
"האם נשאר בך ניצוץ כלשהו של רצון חופשי, או שההתנייה הפכה אותך לחיית מחמד לכל החיים?"
"בני אדם לא נועדו לחיות בכלובים".


4. יותר מדי פיות להאכיל
"המס הכבד ביותר מוטל על משכורת השכיר. מערכת המס מתוכננת כדי להסוות את הסכום האמיתי שהשכיר משלם כמס."
פבלינה מציין שחלק מהמיסים הם מיסים שהמעסיק לכאורה משלם, וחלק אחר יורד מהמשכורת של השכיר. אבל למעשה מנקודת המבט של המעסיק - כל המס מוטל על השכיר.
השכיר למעשה מממן את הכל - את המעסיק, את דמי השכירות של המשרד שבו הוא עובד, את חשבונות המים והחשמל, את הבעלים והמשקיעים של החברה.
רק חלק מזערי מהרווח שנוצר מעבודתו, נשאר בידי השכיר.

הסיבה שהשכירים משלמים את רוב המס נובעת מכך שהם נטולי כל השפעה על מערכת המס, בניגוד לבעלי ההון שדווקא יש להם השפעה.

תוספת שלי - איך ניתן לדעת שהשכיר אכן מממן בעבודתו את כל העלויות של מקום העבודה? התשובה פשוטה - אם השכיר לא היה מכסה את כל העלויות הוא פשוט לא היה מועסק. הוא חייב להיות רווחי לחברה.

פבלינה מסיים את הסעיף הזה בציניות: "איזה אדם נדיב אתה!".



5. יותר מדי סיכון
פבלינה מנפץ עוד מיתוס ידוע - הרבה שכירים סבורים שמציאת עבודה היא הדרך הבטוחה ביותר להתפרנס.
"התניה חברתית היא דבר מדהים. היא טובה כל כך, שהיא גורמת לאנשים להאמין בהיפך מהאמת".
"האם להיות במצב שבו מישהו יכול להפסיק את כל ההכנסה שלך על ידי אמירת שתי מילים (אתה מפוטר) נשמע כמו משהו בטוח?"
"האם רק מקור הכנסה אחד בטוח יותר מ-10 מקורות הכנסה?"

"הסברה שעבודה היא הדרך הבטוחה ביותר לייצר הכנסה, היא מטופשת. לא יכול להיות בטחון אם אין שליטה. ולשכיר אין שום שליטה על ההכנסה שלו."
והוא מסיים בציניות - "אם אתה מועסק, אז התפקיד האמיתי שלך נקרא מהמר מקצועי".



6. הבוס שולט עליך
"כשאתה נתקל באידיוט בעולם היזמות, אתה פונה לאחור והולך. כשאתה נתקל באידיוט בעולם התאגידי, אתה חייב להגיד לו "סליחה בוס". "
פבלינה מציין שמקור המילה בוס היא מהמושג מאסטר, שולט.


7. להתחנן בשביל כסף
את זה כולנו מכירים. כמה שכיר צריך להתחנן לבוס בשביל העלאה קטנה במשכורת?


8. גילוי עריות חברתי
הרבה אנשים מתייחסים למקום העבודה כמקור העיקרי לקשרים חברתיים. הם מבלים עם אותם האנשים שעובדים באותו התחום שהם עובדים בו. פבלינה מכנה את היחסים האלה "קשרים של גילוי עריות". השיחה עם החברים לעבודה היא בעיקר על ענייני עבודה.
"חשבתם איך זה יהיה לצאת החוצה ולדבר עם זרים? מפחיד! עדיף להישאר בתוך המשרד הבטוח..."

"אם במקום העבודה שלך יש רוב של גברים, זה אומר שלעולם לא תדבר עם נשים. למה שהבוס יקבע את החיים החברתיים שלך במקום שאתה תחליט בעצמך?"


9. אובדן חופש
"צריך להפעיל הרבה מאמץ כדי להפוך בן אדם למועסק. הדבר הראשון שצריך, הוא לשבור את הרצון החופשי שלו."
על ידי המצאת כללים ואיסורים, העובד הופך לצייתני מתוך פחד להיענש.

"כחלק מהאילוף לצייתנות, מלמדים את העובדים איך להתלבש, לדבר, להתהלך ועוד".

מקום העבודה שולל את כל החופש של העובד. הכל נקבע לפי הכללים של הבוס.


10. הפיכה לפחדן
"האם שמתם לב לכך שאנשים שעובדים כשכירים, מסוגלים להתבכיין ללא הגבלה על הבעיות במקומות העבודה שלהם? הם לא באמת מחפשים פתרונות, הם רק מוציאים קיטור ומתרצים מדוע אחרים אשמים במצב. זה כאילו שמציאת עבודה מרוקנת אותם מכל רצון חופשי, והופכת אותם לפחדנים חסרי עמוד שדרה."

"אם עובדים בסביבת פחדנים כל היום, הפחד בסופו של דבר דבק בכם. זה רק עניין של זמן עד שתקריבו את החלקים האציליים ביותר באישיות שלכם על מזבח הפחד."


"מכרתם את האנושיות שבכם עבור אשליה. ועכשיו הפחד הגדול ביותר שלכם הוא לגלות את האמת על מה שהפכתם להיות".

"לא אכפת לי כמה נפלתם. לעולם לא מאוחר מדי כדי להחזיר לעצמכם את האומץ. לעולם! "


לסיכום
סטיב פבלינה הוכיח ברשומה שלו, שהתפישות שלנו לגבי עבודה הן אשליות.
אנחנו מחפשים עבודה כי אין לנו לכאורה ברירה אחרת, או שאנו חוששים לקחת סיכון, או שפשוט זה מה שלימדו אותנו. אבל זאת הדרך הקשה ביותר להרוויח.

לאף אחד (חוץ מהבוס שלנו) לא אכפת מה אנחנו עושים, או כמה שעות אנחנו עובדים, ולמרות זאת רובנו עובדים ומשתכרים לפי שכר לשעה - שזה הסדר שפשוט גורם לכך שאנו מקבלים רק חלק מזערי מהרווח שיצרנו עבור מקום העבודה.
והאם מקום העבודה לפחות לוקח זאת בחשבון ומתחשב בנו? ברור שלא. להיפך - מקום העבודה מנצל אותנו, קובע לנו כללי התנהגות ושעות עבודה, מגביל אותנו.

טעות לחשוב שהדבר הנכון הוא להגיע לעבודה בבוקר ולצאת בערב, כשכל היום היינו סגורים בין 4 קירות ומשועבדים לכללים של המקום, ללא שום חופש. אלה חיים עצובים.

אבל רק חכמים ומעטים יצליחו לצאת ממעגל הניצול והשיעבוד. הרוב ימשיכו להעשיר את קופתו של הבוס.


והנה סטיב פבלינה בראיון קצר, נותן מספר עצות לבעלי בלוגים:

סוף לפרסומות

אני יודע שהאתר תפוז מרוויח בין היתר מפרסום, מה שמאפשר את הצעת שירותיו בחינם, וזה לגיטימי. אבל כשכמות הפרסומות והגודל שלהן מתחילים להעיק ולשבש את הגלישה - יוצא שכרן בהפסדן.

בדרך כלל העמודים הראשיים (בכל האתרים) הם מוכי פרסומות יותר מהמדורים הפנימיים, וכוללים את הפרסומות והבאנרים הגדולים ביותר.
לדעתי זה נובע משתי סיבות:
1) הרבה גולשים מבקרים בשער האתר, ולכן כל פרסומת רווחית במיוחד.
2) מכיוון שעמוד הבית משמש רק כשער למדורי האתר (פורומים, בלוגים וכו`) שבהם ניתנים שירותי האתר, מניחים שהגולשים יספגו את זה כי הם לא שוהים זמן רב בשער. ואכן, ניתן להיווכח שבבפורומים למשל - יש פחות פרסומות.

איך בדיוק הפרסומות משבשות את השימוש בשירותי האתר?
פרסומות הפלאש (למי שלא יודע - אלה הפרסומות עם האנימציה/וידאו) הן המכה העיקרית. הנזק מתבטא בצורות הבאות:
1) הסחת דעת מוגזמת: מבחינה ויזואלית פרסומות נועדו כדי שיצפו בהן, אבל באנר גדול וצעקני יטריד את הגולש. גם הסאונד מטריד כשסמן העכבר עובר על הבאנר בטעות. כל זה יוצר תחושה שמציפים את הגולש בפרסומות.
2) הזמן שלוקח לטעון את הדף - פרסומות הפלאש הן אפליקציות לכל דבר שכוללות גרפיקה, סאונד וקוד. לכן זמן טעינת הדף מתארך משמעותית.
3) צריכת משאבי מערכת והאטת הגלישה - גם אחרי שהדף נטען, מכיוון שכל פרסומת פלאש היא אפליקציה - כשמציבים מספר פרסומות כאלה נוצר דף כבד ועומס על הדפדפן, מה שמאט את הגלישה.

החוכמה היא להציב פרסומות בטעם, כך שלא ישבשו את השימוש באתר ולא ימאיסו אותו על הגולשים - לא גדולות מדי ולא רבות מדי.
בנוסף - רצוי לא להציב פרסומות במקומות אינטימיים כמו מסך הניהול של הבלוג.

מכירים את ה-X שלוחצים עליו והפרסומת הופכת לקטנה יותר? חבל שלא עשו את הבאנרים האלה קטנים מלכתחילה.


נמאס מהפרסומות
לאחרונה כבר הגעתי למצב שנמנעתי עד כמה שאפשר מביקור בשער של תפוז ובעמוד הבלוגיה. הבאנרים הגדולים של הפלאש האטו לא רק את הגלישה אלא את פעולת המחשב כולו, כי זה גרם לחימום המעבד.


חסימת הפרסומות
אחד מהיתרונות של הדפדפן פיירפוקס הן ההרחבות שמפתחים עבורו אנשים מוכשרים בעולם. התוסף הפופולרי ביותר הוא באופן לא מפתיע ה-Adblock - חוסם הפרסומות, שבגרסה הנוכחית נקרא Adblock plus:

בעבר שמעתי על התוסף הזה, ואף התקנתי כדי לנסות. אבל לא בדיוק ידעתי איך להגדיר אותו כדי שיחסום את הפרסומות, והסרתי אותו. באופן כללי אני משתמש פשוט שעד היום לא השתמש בתוספים. אני גם לא מעוניין להעמיס על הדפדפן.

אבל הפעם הרצון להיפטר מהפרסומות גבר על הכל. נכנסתי לאתר של Adblock plus וקראתי איך מגדירים את כללי החסימה.

גיליתי שלא תמיד קל להגדיר את כלל החסימה של הפילטר, וצריך להפעיל שיקול דעת - החוכמה היא לבחור בפילטר שיצליח לחסום את הפרסומות גם בביקור הבא באתר, ומצד שני לא יחסום דברים שלא צריך. ב-ynet ותפוז הצלחתי לחסום בקלות את הפרסומות, אבל ב- the marker למשל זה לא הצליח בפעם הראשונה.

למרבה המזל Adblock יודע להציע למשתמש מספר כללי חסימה - הוא מאתר את הפרסומת ומציע כללי חסימה שונים שאפשר לבחור מהם ולערוך אותם. ניתן לאתר בדף את רכיבי הפרסומות גם באופן ידני - בפאנל מיוחד ש-Adblock מציג למשתמש.

לאחר חסימת הפרסומות השינוי משמעותי מאוד. הדף עולה מהר יותר, והמחשב לא מתאמץ כמו קודם.


לצורך הדגמה, זה השער של the marker לפני הפעלת Adblock.
ניתן לראות את הפרסומת הגדולה למעלה, והקטנה יותר בצד שמאל:

וככה נראה אותו עמוד לאחר הפעלת חוסם הפרסומות. הפרסומות נעלמו ואפשר לראות חלק גדול יותר מהדף, שהוסתר קודם בגלל הפרסומות:

ועכשיו אני מבין למה Adblock הוא התוסף הפופולרי ביותר.

כל מה שצריך לדעת על תגובות בבלוגים

בבלוג של "מאמא חולמת בספרדית" קראתי רשומה עם עצות לבעלי בלוגים. אחת מהעצות היתה:

"חובה, פשוט חובה להגיב למגיבים".

וזה נכון.

נושא התגובות בבלוגים מעניין. כי כשמגיבים בבלוג, זה כמו שמבקרים אצל מישהו בבית ומשאירים לו הודעה שהיינו שם. הוא יכול להגיב להודעה הזאת בכמה צורות – מהתעלמות, דרך ברכה ותודה על שביקרת והגבת, ועד תקיפה שלך ובמקרים קיצוניים - חסימה.

למה מומלץ להגיב למגיבים?

נתחיל מהנחות הבסיס:

כל מי שמפרסם את דבריו בבלוג, רוצה לשתף. אחרת לא היה מפרסם את זה כרשומה בבלוג. מי שטוען שזה רק לעצמו – שיסביר למה כתב את זה בבלוג ולא במחברת או בקובץ במחשב.

רשומה בבלוג היא לא כתבה, ותגובה לרשומה בבלוג היא לא טוקבק. זה ההבדל. בלוג הוא פלטפורמה אישית יותר, ונוצר קשר עם כותב הרשומה.

מי שהרשומה שלו פתוחה לתגובות - מעוניין בתגובות, או לפחות לא מתנגד להן.

נחלק את זה לשני חלקים: השארת תגובות וקבלת תגובות.

השארת תגובות:
נניח שהשארנו תגובה לרשומה כלשהי. מה יעשה בעל הבלוג בתגובה?
1. הוא יכול להתעלם מכל התגובות. ואז יש אי וודאות. האפשרויות הן:
א. הוא לא מעוניין להגיב. יש כאלה, לדוגמא הבלוג הזה. הכתובת לא לא מעוניינת בשום קשר עם המגיבים.

ב. אין לו זמן להגיב לכל התגובות, והוא לא רוצה "להפלות" בין המגיבים. לכן הוא לא מגיב בכלל.

ג. הרשומה עסקה בנושא רגיש, ולכן הוא מעדיף באופן חד פעמי לא להגיב למגיבים.

2.הוא מגיב לחלק מהמגיבים, ואז הוא מפלה את השאר. רק המיוחסים זוכים לתגובה.

3. יש את אלה שטורחים לענות לכולם, ואותם אני מעריך יותר. הם משקיעים מאמץ. מי שטורח להגיב לכל המגיבים שלו – מראה שהוא מעריך את התגובות. הוא שומר כך על קשר עם אותם מגיבים.

4. המקרה הגרוע ביותר הוא כאשר בעל הבלוג מחליט למחוק ולחסום את המגיב, לעיתים ללא סיבה ידועה, כמו ה"בלוגר" הזה.
כמובן שבעל הבלוג לא מודיע דבר, והמגיב יגלה את דבר החסימה בפעם הבאה שינסה להגיב. המהדרין מוסיפים גם חסימה במסרים כאשר החסום שואל לסיבת החסימה.


קבלת תגובות:
כשמישהו מחליט להגיב, זה מעיד על כך שהוא מעריך את הרשומה ואת מי שכתב אותה, גם אם הוא לא מסכים למה שנכתב. עצם כתיבת התגובה הוא אות הערכה לבעל הבלוג.
אין לאנשים הרבה זמן לקרוא רשומות, ויש להם עוד פחות זמן להגיב. לכן מי שבחר להקדיש מהזמן שלו לצורך תגובה - ראוי להערכה.
ולכן בוודאי שאין לקבל את התגובות כדבר מובן מאליו.

תופעת התגובות ההדדיות
אני לא מעוניין שמגיבים יגיבו אצלי רק כדי שאני אגיב אצלם. אם הם מגיבים באופן חד פעמי זה מועיל להם וגם לי – כי אני מבקר אצל מגיבים לא מוכרים שהגיבו אצלי, וכך נחשף לבלוג שלהם. אבל אני מעדיף שיגיבו רק מתוך רצון חופשי, וכשיש להם מה להגיד.

תופעת מגדל השן
יש את אלה שמצפים שקודם יעלו לרגל לבלוג הנעלה שלהם, ורק אז הם יואילו לבקר ולהגיב בבלוגים של פשוטי הבלוגיה.


איך לקבל מגיבים חדשים?
זה לגיטימי לברך מגיבים חדשים בברכת “ברוך הבא”, אבל אני מעדיף להימנע מזה. יש בברכה הזאת הנחה שהם הגיעו כדי להישאר, וזה לא בטוח. לפי התגובות שלי אליהם הם יבינו שהם רצויים.


איך להגיב למגיבים?
כשמגיב משאיר תגובה מפורטת אני משתדל לענות לו בהתאם, ולכן לפעמים אני חושב הרבה לפני תגובה כזאת.
בדרך כלל המגיבים חוזרים כדי לקרוא את התגובה לתגובה, וחבל שהם יגיעו בשביל תגובה של שתי מילים. אבל בכל מקרה - כל עוד התגובה מעידה על כך שהמגיב קרא את הרשומה, תמיד תהיה תגובה.


חסימת מגיבים:
אני לא נוהג לחסום מגיבים גם אם הם רשמו תגובות שלא לרוחי.
כיום אף אחד לא חסום אצלי. החסומה היחידה שחסמתי, נחסמה רק כי היא חסמה אותי. אבל שחררתי את החסימה הזאת. אני גם משתדל לא למחוק תגובות, אלא אם המגיב הגיב רק במטרה לתקוף.


לסיכום:
מומלץ לא להשאיר את המגיבים יתומים. אחרת, המגיב שהשקיע מזמנו כדי להגיב - נשאר באי וודאות. מי שאף פעם לא מגיב למגיבים, עלול לאבד אותם גם כקוראים.

התגובות הן חלק בלתי נפרד מהרשומה. הן מוסיפות מידע לרשומה והקוראים גם מעיינים בהן, לא רק בעל הבלוג. ככל שהקשר בין המגיבים לכותב משמעותי יותר, כך המגיבים ישאירו תגובות שתורמות יותר לרשומה, ואף יתכן שיתפתחו דיונים מועילים בתגובות.
מי שלוקח את הבלוג שלו ברצינות - מעודד תגובות, ולא להיפך.